ספר המצוות, מצוות עשה ס״ב

מהדורה: ספר המצוות, ורשה 1883

« ספר המצוות Positive Commandments 61 ספר המצוות Positive Commandments 63 »

1 עין יוסף פתח ↗

הציווי שנצטווינו להקריב מלח עם כל קורבן. והוא אמרו יתעלה: "על כל קרבנך תקריב מלח" ויקרא ב, יג. וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בספרא ובכמה מקומות במנחות. ברמב"ם הל' אהמ"ז פ"ה הל' י"א ז"ל מצות עשה למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו למזבח, שנאמר על כל קרבנך תקריב מנח, ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח. חוץ מיין הנסכים והדם והעצים, ובהל' י"ב שם הקריב בלא מלח כלל לוקה שנאמר ולא תשבית מלח ברית א', ואע"פ שלוקה הקרבן כשר והורצה, חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בקמיצה שנאמר ולא תשבית מלח ברית א' מעל מנחתך עכ"ל. הנה מחלק הרמב"ם בין קרבנות למנחה, דבמנחה מעכב המצוה ובקרבנות אינו מעכב, ובסוגיא דמנחות כ. לא נראה כן דלתנא דמתניתין גם במנחות לא מעכב, דהכי תנן שם יח. לא יצק וכו' ולא מלח כשירה, ולתנאי דמתניתא גם בקרבנות מעכב. וקשה על הרמב"ם בתרתי חדא דהו"ל לפסק להלכה כסתמא דמתניתין, ותו דלתנאי דברייתא אין חלוק בין קרבנות למנחות, דהכי תניא ברית מלח עולם הוא שתהא ברית אמורה במלח דברי ר"י, ר"ש אומר נאמר כאן ברית מלח עולם הוא ונאמר להלן ברית כהונת עולם כשם שאי אפשר לקרבנות בלא כהונה כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח. ובררש"י שם בין ר"י לר"ש ליכא מידי אלא משמעות דורשין ע"כ. ובכ"מ שם עמד על כל זה, ותירץ, וז"ל ונ"ל שרבינו גרס כמו שכתבו בתוס' שגורס ר"ת מלח ברית, והוא קרא דכתיב בפ' ויקרא לא תשבית מלח ברית א' מעל מנחתך, דהשתא לא אמרינן דמעכב אלא במנחה, ואע"ג דר"ש משמע דבכל קרבנות מיירי איכא למימר דכיון דלר"י לא מיירי אלא במנחה נקטינן כותי', דר"י ור"ש הלכה כר"י, וא"ת והא מתניתין דלא מלח כשר גבי מנחה כתיבא והאיך פסק רבינו דלא כסתם מתניתין, וי"ל דמתניתין דלא כר"י ודלא כר"ש, הכי נקטינן ע"כ. ויש לעיין בדברי מרן הכ"מ, דלו יהא שהרמב"ם גרס מלח ברית הקרא דמנחה, מהיכי תיתי נחלק בין מנחה לקרבן, וכיון דילפינן דמלח מעכב במנחות י"ל דהוא הדין בקרבנות, ותו דהא תינח במנחה הנקמצת דעלה קאי הקרא, אבל במנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים, דילפינן מקרא על כל קרבנך תקריב מלח, דהכי תניא שם, ואין לי אלא קומץ מנחה מנין לרבות מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים אימורי חטאת ואימורי אשם ואימורי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים, ואיברי עולה ועולת העוף תלמוד לומר על כל קרבנך תקריב מלח, עי"ש דהנה כל המנחות לבד המנחה הנקמצת וכל הקרבנות לא ילפינן אלא מקרא על כל קרבנך, איך אפשר לחלק בין מנחות אלה לקרבנות כיון דמקרא אחד נילף לכולהו. איברא דמלשון הרמב"ם י"ל דלא כיון דבמנחה מעכב, אלא על מנחה הנקמצת, דז"ל הקריב בלא מלח כלל לוקה ואע"פ שלוקה הקרבן כשר חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בקמיצה שנאמר ולא תשבית מלח ברית א' מעל מנחתך עכ"ל דמפורש בדבריו בקמיצה. ומביא קרא דמנחה הנקמצת, וי"ל דשאר מנחות נכלל בכלל קרבנות ואין מעכב, אמנם אין הכרח דהרמב"ם כיון לזה, דמה שכתב שהמלח מעכב בקמיצה, י"ל דהכוונה שכל המנחה אינה צריכה מלח כדמוכח מהברייתא הנ"ל. אמנם מה שיש לתמה מה דחקם לומר דהרמב"ם מחלק בין מנחה לקרבן בהקרבה למזבח דבמנחה מעכב ובקרבן לא מעכב, די"ל בפשטות דבהקרבה אין ביניהם ולא כלום, והחליק הוא בהכשירם דבקרבן כשר הקרבן והורצה, ובמנחה לא הורצה, והטעם פשוט ומבואר, דבקרבן אפילו אם מעכב והוי כאילו נשרף בלי הקרבה גם כן הקרבן כשר, כדתניא בפסחים נ"ט יכול נטמאו אימורין או שאבדו לא יהו הכהנים זכאין בחזה ושוק ת"ל והי' החזה לאהרן ובניו מכל מקום וברמב"ם הל' ק"פ פ"ד הל' ב' נטמאו האמורין והבשר קיים זורק את הדם והבשר נאכל לערב, ובמנחה אם לא הקריב הקומץ המנחה פסולה, דבמנחה הקטרת הקומץ במקום זריקת דם, ועיין במל"מ פי"א ממה"ק הל' ד', דמבאר, וז"ל ומ"מ לא דמי הקטרת אימורין להקטרת הקומץ, דבאימורין אם נאבדו הותר הבשר, אבל במנחות אם נאבד הקומץ נאסר באכילה, משום דהקטרת הקומץ עומד במקום זריקת הדם, ולפיכך אם חשב בהקטרת הקומץ מחשבת פגול נתפגל, וכמ"ש רבינו בפי"ג מפסולי המוקדשים, ואילו גבי קרבן אין מחשבה פוסלת לאחר זריקה עכ"ל. ומצאתי שכבר עמד ע"ז בהגהות חשק שלמה במנחות יח, וז"ל ומה שחילק הרמב"ם בין קומץ המנחה לשאר הקרבנות, דבשאר הקרבנות אף שעובר בלאו אם לא מלח הקרבן כשר הדבר פשוט, דטעמו דמצות מליחה אינה אלא באיסורין, ואם לא מלח לא גרע מאם לא הקטיר האימורין כלל דג"כ כשר הקרבן, דהקטרת האימורין אינה מעכב והכ"מ דחק שם בדברי רבינו ואכן הדבר פשוט כמש"כ עכ"ל. ולכאורה זה תימה גדולה על מרן הכ"מ שלא עמד על דבר פשוט כזה, וגם בעל לח"מ הסכים בעצם הישוב דכ"מ. אמנם נראה דלשון הרמב"ם דחקם דכתב הקריב בלא מלח לוקה שנאמר ולא תשבית מלח וגו' ואע"פ שלוקה הקרבן כשר והורצה חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בקמיצה שנאמר ולא תשבית ברית א' מעל מנחתך ע"כ, ומדכתב חוץ מן המנחה שהמלח מעכב וגם הביא הסוף פסוק מעל מנחתך ש"מ דהחילוק ביניהם בהקרבה, דלמה לו למימר חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בקמיצה, הלא גם בכל קרבנות מעכב מלח, אלא בקרבנות כשר אפילו דמעכב, והכי הו"ל למימר בתחילת דבריו המנח מעכב שנאמר וגו' ואנא ידענא דבקרבנות כשר הקרבן ובמנחות פסול מטעם הנ"ל אלא ש"מ מדבריו דהחילוק ביניהם בהקטרה עצמה, ובזה נתישב קושית הלח"מ שם אם ילפינן ממנחה ולענין מלקות נילף נמי לענין עכובא. והנפ"מ בזה לענין אימתי מותר הבשר לאכילה, לפי מאי דקי"ל דכל זמן דלא מקטרו אימורים לא משתרי בשר באכילה, ואם נימא דמלח לא מעכב באימורין ומקרי הקטרה אפשר משהעלה אימורים על גבי אישים ונתקיים מצות הקטרה הותר הבשר באכילה, ובתוס' מנחות כ"ו. ד"ה קומץ מאימתי מתיר את השירים כתבו דהוא הדין לענין אימורים תלוי בפלוגתא אם משמשלה בו האור או משתצית ברובו, עי"ש אבל אם נימא דלא מקרי הקרבה כלל דמלח מעכב, נראה דאפילו אם הוצת האור ברובו, נראה דלא הותר הבשר דעדיין לא מקרי נאבד הבשר דהא מחוייב למלוח כל זמן שיש עוד כזית שלא נשרף. ומדכתב אע"פ שלוקה הורצה משמע דמקרי הקטרה. והנה לפ"ז ע"כ צ"ל כדברי הכ"מ, דבמנחה מעכב את הקרבת הקומץ ובקרבנות אינו מעכב. וקשה מה שהקשינו כנ"ל, למה לא נילף קרבנות ממנחה מהיכי תיתי לחלק ביניהם. והנראה דביסוד הזה הנ"ל דחלוקין הן בהכשירם, דהקומץ במנחה עומד במקום זריקת דם בקרבן ומעכב את הכשר המנחה, ובקרבן אין האימורים מעכבין את ההכשר של הקרבן כנ"ל, לפ"ז הדבר פשוט דליכא למימר דנילף באימורים מקומץ דמנחה, כיון דלא דמי הדדי, דבקומץ שהוא במקום זריקת הדם ומעכב את ההכשר מעכבת גם מצות מלח, אבל באימורים שהם עצמם אינם מעכבין לפיכך אין מלח מעכב בהקטרתם. ולפ"ז צ"ל דבמנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים אין הכי נמי דילפינן ממנחה הנקמצת ומלח מעכב את הקטרתן ופסולין, דבמנחות אלו בלי הקטרה אין כלום. הנה מובא דברי הרמב"ם מ"ע למלוח כל הקרבנות חוץ מיין הנסכים והדם והעצים, ומרן הכ"מ עמד על סתירת דברי הרמב"ם, דבהלכות מעה"ק פט"ז הל' י"ד כתב דיין הבא בפני עצמו נותן עליו מלח, ומנסכו כולו על גבי השתין ככל הנסכים, ומישב דיין הבא בנסכים קאמר דלא בעי מלח, אבל ביין הבא בנדבה בפני עצמו בעי מלח. ולכאורה יש להקשות, כשם דאמרינן דלא נתמעט ממלח אלא יין הנסכים אבל לא הבא בפני עצמו, נימא נמי לענין עצים, דלא נתמעט אלא עצי המערכה, דבאין להכשיר הקרבן אבל לא עצים הבאין בפני עצמן. והנראה דהנה בהל' אהמ"ז פ"ו הל' ג', כתב הרמב"ם המקדש יין פסול וכו' או עצים פסולין למזבח, הרי הדבר ספק אם דומים לבעל מום כבהמה ולוקה או אינם כבעל מום לפיכך אינו לוקה, ובל"מ שם וראיתי לתוס' בפ' כ"ק הצבור מנחות פה: שכתבו דבעיא דעצים היא אליבא דרבי דאמר בפ' הקומץ דעצים קרבן גמור הם ושייך בהם לא תקריבו. והנה לפי דברי התוס' לדידן דלא קי"ל כרבי אין כאן מקום לספק בעצים אם לוקין עליהם משום בעל מום. אך רבינו דפסק כרבנן והביא כאן בעיא דעצים, נראה דס"ל דבעיא דרבא היא אף לרבנן, דדוחק הוא לומר דבעיא דרבא היא דלא כהלכתא. ומה גם שמדברי התוס' בפ' הקומץ כ: נראה דאף לרבנן עצים הוו קרבן, וכדכתיב על קרבן העצים עכ"ל. ובמ"ח מצוה רפ"ו נתקשה בדברי תוס' הנ"ל דהנה הגמרא במנחות הנ"ל פה: מביאה המשנה כל עץ שנמצא בו תולעת פסול לגבי מזבח, וע"ז קאי האבעיא דרבא הקדישו מהו שילקה, היינו עצי המערכה כמתניתין דתנן על עצי המערכה, ומאי שייכא הפלוגתא דרבי ורבנן, אם עצים הם קרבן או לא, דע"כ לא פליגי ורבי סבר דעצים נקראין קרבן היינו במתנדב עצים למזבח, לא עצי המערכה, ורבי סובר דכל דיני מנחה יש לקרבן עצים, ובעי קמיצה ומלח, אבל עצי המערכה בודאי מודה רבו, דלח מקרי קרבן, וא"צ קמיצה ולא מלח, וכן צ"ל לדברי המל"מ דלרבנן נמי מקרי קרבן זה דוקא בעצים שהתנדב לקרבן על המזבח, אבל מאי שייטא לעצי המערכה, וצ"ל דסברת התוס' אף דגמ' מביאה המשנה דמדות מ"מ עיקר הכוונה להוכיח דתולעת פסול, ופוסל ג"כ בעצי קרבן, וסברת התוס' דאבעיא דרבא, רק בעצי קרבן, ולדעת המל"מ אף לרבנן כיון דאיקרי קרבן, אבל בעצי המערכה נהי דפסולין אבל מ"מ אם הבעיר אותם ע"ג המזבח לא עשה אסור כלל, כי לא שייך לומר לא תקריבו כי אינו בגדר קרבן, ע"כ. ונראה דס"ל דעצי המערכה אינם אלא מכשירי קרבן, אבל הן עצמן אינם בגדר קרבן כלל. והנה לפי דברי המ"ח ע"כ מוכרחים לומר, דגם לרבנן הנה המנדב עצים לקרבן על המזבח מקרי קרבן, מדמביא אבעיא דרבא הקדישו מה שינקה, ע"כ צ"ל דמקרי קרבן, וכן צ"ל בהגמרא כא. שם דתניא אבל היין והעצים אין טעונין מלח, ומוקמינן שם כר"י בנו של ר' יוחנן ב"ב דממעט עצים דמה הפרט מפורש דבר שמקבל טומאה, יצאו עצים שאין מקבלים טומאה, עי"ש וע"כ כרבנן אזלי דלרבי הא בעי מלח, דש"מ דמקרי קרבן דאיל"ה לא שייך מלח גבייהו דלא מקרי קרבן, אלא ע"כ דמקרי קרבן גם לרבנן. וצ"ל דפלוגתא דרבי ורבנן אינה אלא בזה, דלרבי קרבן עצים הרי היא כקרבן מנחה לכל דבר, לענין מליחה קמיצה ועצים ולרבנן הרי היא כשאר קרבנות וממעטינן דלא בעי מלח. אבל לענין קדושת קרבן הן שוין. ומגמרא מס' מעילה מוכח דאינו כן יט: דתנן התם אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד, רבי אומר כל דבר שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל, ובגמרא שם היינו ת"ק אמר רבא איכא בינייהו עצים דתנו רבנן האומר הרי עלי עצים לא יפחות משני גזירין רבי אומר עצים קרבן הן, וברש"י שם לרבי דקרי להו קרבן הוה דבר שאין בו פגם וקדשי קדושת הגוף, ויש בהן מועל אחר מועל, ולרבנן דלא קרו להו קרבן לא הוו קדשי מזבח אלא היו כקדשי בדק הבית, והוו דבר שיש בו פגם ודמו כמאן דלא קיימי אלא לדמי ואין בו מועל אחר מועל ע"כ וכן שם בתוס' וז"ל ורבנן סברי דלאו קרבן הוא ואין בהם מועל אחר מועל וכן הוא ברבינו גרשום שם. הנה מוכח מכאן דלרבנן דפליגי על רבי ס"ל דהיכא דהקדיש עצים לקרבן על המזבח לא קדשי קדושת הגוף אלא קדושת דמים וכן באמת לשון הרמב"ם בהל' אסורי המזבח פ"ג הל' י' ז"ל המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וכו' למזבח ה"ז כמקדיש עצים ואבנים לפי שאין קדושה חלה על גופן והרי הן חולין לכל דבר וימכרו ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה עכ"ל דמביא משל על אלה ממקדיש עצים, דפשוט הוא דמקדיש עצים אין קדושה חלה על גופן, והינו כרבנן וכגמרא מעילה הנ"ל. והנה לפי הגמרא דמעילה הנ"ל, תקשה לן טובא דברי התוס' במנחות כ. ד"ה מלמד שכתבו מפורש לרבנן דרבי נמי איקרי קרבן, כמובא במל"מ הנ"ל. אמנם נראה לע"ד כי מפירוש המשנה להרמב"ם על מתניתין הרי עלי עצים לא יפחות משני גזירין מנחות קו: יתברר הדבר, דז"ל על מתניתין אמר רחמנא אדם יקריב מכם קרבן, ואמר עזרא ולקרבן העצים קרא אותו קרבן, ע"כ אם יחייב עצמו בעצמים למזבח נתחייב בהן כשאר קרבנות, ואין פחות משני גזירין מפני שאי אפשר כל יום פחות משני גזירין להוסיף על המזבח, וא"א שיהא פחות מזה שנאמר וערכו ובער עלי' הכהן עצים ומיעוט רבים שנים עכ"ל. הנה מבואר מדבריו דאך ורק על עצי המערכה לרבנן דרבי נקרא קרבן. וכן מבואר יותר בפירוש רבינו גרשום שם, בפלוגתא דרבנן ורבי, וז"ל על הברייתא דתניא התם, ת"ר קרבן מלמד שמתנדבין עצים וכמה שני גזירין, וכן הוא אומר והגורלות הפלנו על קרבן העצים, רבי אומר עצים קרבן הם טעונין מלח וכו'. וברבינו גרשום שמתנדב עצים דאקרי נמי קרבן, וקסבר תנא קמא דאותן גזירין קריבין להכשיר הקרבנות על המערכה ור' לא אמר ב' גזירין וקאמר דנקטרין הן בפני עצמן, ולא להכשיר האברים שעל המערכה, ולא קא יהיב בהו שיעורא כמה לייתי, אבל מלא קומצו יקטיר וטעונה הגשה ומלח כשאר קרבנות ושירי אותן עצים לכהנים עכ"ל. הנה מבואר מדבריהם, דבזה פליגי רבנן ורבי, דרבנן ס"ל דשני גזרי עצים על המערכה הנה הן קרבן, והאומר עלי עצים מחוייב להביא שני גזירין דרק הן נקראין קרבן שבאין להכשיר הקרבנות, אבל סתם עצים אין בהן דין קרבן, בכלל, ולא קדשי קדושת הגוף. וברמב"ם הל' בהמ"ק פ"ט הל' ה' וז"ל והמסדר שני גזרי עצים על המערכה, הרי הוא כמקטיר איברים, וחייב מיתה שהעצים קרבן הוא עכ"ל, ועיין שם בכ"מ, הנה גם מדבריו כאן ברור מללו דעצי המערכה נקראין קרבן. והנה לפי שנתברר דעצי המערכה נקראין קרבן, וגם יחיד יכול לקדשם ולהביאם, דכן איתא גם ברמב"ם פט"ז ממעשה הקרבנות הל' י"ג. וז"ל הרי עלי עצים לא יפחות משני גזרים עביין כמחוקקות וארכן אמה, ע"כ וכוונתו על עצי המערכה. הנה פשוט מה דכתב בהל' אסורי המזבח המקדש יין פסול וכו' או עצים פסולים למזבח כוונתו על שני הגזירין לעצי המערכה, והרי הדבר ספק אם דומים לבעל מום כבהמה. דקרבן גמור הן דלדברי הרמב"ם הנ"ל הרי הן כאיברים. ולפי דברי הרמב"ם כל הסוגיא הנ"ל דממעטינן עצים ממלח, היינו עצי המערכה, דאף שנקראין קרבן, מ"מ לא בעי מלח דלא דמי כעין הפרט. ונראה דגם התוס' במנחות כו דכתבו דלרבנן נמי איקרו קרבן כוונתם על עצי המערכה, ולא על עצים בעלמא כמו רבי, דכן כתבו התוס' להדיא במס' מעילה יט. הנ"ל דלרבנן דרבי לאו קרבן היא, דז"ל בד"ה האומר דרבי סבר כל דבר שאין בו פגם כגון עצים יש בהן מועל אחר מועל דקרבן גמור הוא ורבנן סברי דלאו קרבן הוא ואין בו מועל אחר מועל עכ"ל, דהגמרא דמעילה מיירי על העצים דרבי ס"ל דהן קרבן, ועל עצים אלו סברי רבנן דלאו קרבן הוא.

1 היא שצונו להקריב מלח על כל קרבן, והוא אמרו על כל קרבנך תקריב מלח. וכבר התבארו משפטי מצוה בספרא ובמנחות. ויקרא, איסורי מזבח פרק ה':

« ספר המצוות Positive Commandments 61 ספר המצוות Positive Commandments 63 »